מובילות ומנהיגות – אביטל אהרוני

מה עושות לי המילים האלה? לאן זה לוקח אותי? מה התחושה שלי לגבי ההזדמנות שמתאפשרת לי כאן – כשהשאלות האלה מועלות וכשיש לי אפשרות להביא את המנהיגות שלי ולהוציא אותה אל האור?

מתי בחיי חוויתי את הרצון להיות באמת מה שאני, להיות עד הסוף מי שהנני.

אני לוקחת כאן את האפשרות להתחבר, ולו לרגע קט אל מחוזות בעברי, מחוזות שבהם הייתי חזקה, בעלת עוצמות. אני חושבת לעצמי – אם הייתי עושה זאת היום - איפה הייתי, לאן הייתי מתחברת, מה היה ניתן לראות שם, איך היה מרגיש שם?

מובילות ומנהיגות הן מצב תודעתי.

כשאני נמצאת במצבי המנהיגות שלי, אני מחוברת אל הכוחות שלי ב – 100%.

מה זה להיות מחוברת אל הכוחות שלי? האם זה ביכולת שלי להוריד את האחר? האם זה ביכולת שלי לפגוע באחר? האם זה ביכולת שלי להיות יותר חזקה ממנו?

בספר "מסר האנשים האמיתיים" מספרת מרלו מורגן, שהיא למדה את האבוריג'ינים משחק של תחרות. היא ציירה להם קו על האדמה, הזמינה אותם לעמוד על הקו ולרוץ לצד השני. היא הסבירה להם שמי שרץ הכי מהר ומגיע ראשון, הוא המנצח. לתדהמתה, הם הביטו בה, חשבו כמה דקות ואז אמרו: אבל מה קורה למי שמפסיד? הוא בוודאי מאוד, מאוד עצוב. לשם מה לקיים משחק שבו יש מישהו שמרגיש עצוב?

אני אומרת שזה החיבור המושלם והשלם שלי אל עצמי, כאשר כל דבר שקורה לי – ברור לי לחלוטין שהוא שלי ורק שלי. אני יצרתי אותו לעצמי. איך יצרתי אותו – על ידי המצב התודעתי שבחרתי להמצא בו.

כשאני פוחדת דברים רבים ושונים מרכיבים את תחושת הפחד שלי: פוחדת שלא יאהבו אותי, פוחדת להכשל, לא להיות מה שאני מצהירה שאני, פוחדת ששמי יפגע ולא אהיה האישה של המילה שלי, שאי אפשר יהיה לסמוך עלי, שמה שרואים בחוץ זה לא בדיוק מה שבפנים, שהבטחתי - אבל כמו כולם, גם לי אין כוח לעמוד בזה ועוד, ועוד...

לכולנו יש פחדים כאלה ואחרים. כולנו חשים אותם מאוד, מאוד חזק. הם משתקים אותנו ופוגעים ביכולת הפעולה שלנו.

מה אני עושה כשתוקף אותי הפחד הזה? במקום של התחברות אל העוצמה אני בודקת את יכולתי  להתחבר אליו, לזהות אותו, להכיר בקיומו, לאתר את המקום שבו הוא מופיע בגופי, לנשום שם, על מנת להזרים לשם חמצן ולשהות, להיות, להמתין... לא לחשוב מחשבות, לא לנסות לגרש, לא לנצח אותו, לא לרוץ מיד אל מקום נפשי אחר, לא להסיח את דעתי. זוהי אפשרות שבדרך כלל איננו מכירים. אנחנו רגילים להסיח את דעתנו מהר ככל האפשר מן הפחד, לגרש אותו, להמעיט את קיומו, לא לשהות שם מחשש שנבלע, נעלם, נאבד שליטה... ישנה אפשרות נוספת שאנו מכירים הרבה פחות ולעתים בכלל לא: לאפשר לעצמנו מצב תודעה שבו הפחד שוהה בקרבתי, אני לומדת אותו, מכירה אותו, מזהה ומאפשרת לו להיות כמצב הכרתי. ככל שאעמיק את הסתכלותי אל תוך הפחד, אכיר את הדרך בה הוא משפיע על עורי, פני, שרירי, בטני, נשימתי, ככל ש'אתידד' איתו, כך תפחת השפעתו  עלי.

בדרך של הסחת הדעת הוא לא יעלם. הוא ישאר שם, בכל עוזו. אולי הוא ישנה צורה, אולי יהפוך ממתח ואי נוחות לכאב בטן, ראש, מחלה או פציעה. הוא בטוח לא יעזוב ובפעם הבאה שיתקפו אותי החרדות, הוא יופיע עמן, במלא עוזו.

ואני – מה המובילות שלי על חיי? הרי נתתי לפחד להיות חזק ממני. בעצם זה שאפשרתי לו לשתק אותי, לעצור אותי, לגרום לי לא לעשות את מה שאני רוצה. ישנם הרבה יתרונות מוכחים למקום שבו אני מאפשרת לפחד ולכעס להשתלט עלי. הפחד מאפשר לי לא להתחיל לעשות דברים שהתרגלתי להאמין שאיני מסוגלת להם.

סיפור: ילד קטן ראה פיל ענק קשור בחבל דק אל יתד עץ קטנה באדמה. הוא הביט בפיל בפליאה ושאל את אמו מדוע הפיל אינו מושך את היתד ומשתחרר. סיפרה לו האם כי הפיל הגדול הזה היה קשור אל יתד קטנה כמו זו מאז שהיה תינוק קטן. הוא כל כך התרגל להיות קשור ליתד קטנה באדמה עד שגם היום, כשהוא כבר פיל אדיר מימדים הוא לא מעלה על דעתו שיש לו יכולת למשוך את היתד ולצאת לחופשי.

סיפור נוסף הוא על ניסוי שנעשה בפרעושים. הם הוכנסו לצנצנת סגורה. הם קפצו בתוכה ללא הפסק ונתקלו כל הזמן במכסה. לאחר זמן מה, הורד המכסה אך למרבה הפלא המשיכו הפרעושים לקפוץ רק עד לגובה פתח הצנצנת ולא מעבר לו. מבחינתם היתה הצנצנת עדיין סגורה והם פשוט לא ראו את הפתח.

הכעס, לעומת הפחד, מאפשר לי התפרקות אדירה. אני יכולה להאשים את כולם בכך שאיני עושה, מצליחה, מקדמת ומתקדמת. זה נהדר להגיד שבגלל אחרים אני תקועה.

אם אחזור אל העוצמה הרי שהיא מצויה במקום שבו אני מוכנה להתחבר אל הפחד שלי, להכיר אותו, לזהות אותו, לנשום אליו, לרקוד איתו את הטנגו שלי. לא בגלל שהוא כל כך משמח אותי, אלא בגלל שאני מוכנה להכיר אותו מבלי לברוח. הוא מאפשר לי למידות שלא מתאפשרות בשום מקום אחר.

אמרה לי חברה: "לא הייתי צריכה להכנס למערכת היחסים הזו, ידעתי שזה יכאיב לי. את לא יודעת כמה בכיתי כשזה נגמר. אף פעם לא בכיתי כל כך הרבה."

ואני חשבתי: איזו הזדמנות נדירה ויקרה נקרתה לה, שאפשרה לה לבכות כמו שהיא לא בכתה אף פעם.

אם נחיה תמיד את החיים על הצד הבטוח שלהם, מצד אחד זה לא ימנע את הפחד כי ממילא אין לנו שליטה והצד הבטוח לעולם אינו בטוח. מצד שני, נחווה את עצמנו כחצאי מהותנו. רק החצי שאיתו שרדנו עד היום הוא החצי שיפעל ויעבוד. רק החצי המבטא את מה שידענו לעשות עד כה. רק החצי שאיתו התרגלנו לרקוד את ריקוד החיים. אבל מה נעשה עם הכאב על החצי השני? החצי של היצירתיות שלנו, השמחה התמימה, האמונה בכוחנו, ביכולת שלנו להפיח נשמה בכל דבר שאנחנו עושות? מתי היינו במקום הזה? מתי האמנו בכוחנו בפעם האחרונה?

רק מתוך המקום של המסע האישי שלי, האמונה החדשה שלי בכוחי ובכוחם של בני האדם כולם, מתוך הנכונות שלי להכיר ביכולותי האדירות, אני יודעת שאני מדברת כאן על משהו שנמצא בתוך כולנו וכבר שנים רבות לא נתנו לעצמנו את הרשות להאמין בו.

במקום הזה, אין אחרים. אין דברים שאחרים גורמים לי, אין דברים שאחרים עושים לי ואין דברים שבגללם אני לא כל כולי, מהותי, ישותי ושלמותי – נמצאת בהם וחיה אותם. המקום הזה שבו אני שלמה ומודעת הוא המקום האמיתי שלי. זהו המקום שכולי של עצמי.

הוא מפחיד, זה כמו לעמוד על קצה הצוק, לדעת שהשביל מוביל דרך הקפיצה לתהום. זה כמו לתת את עצמי למערבולת, לא להתנגד, לא להלחם, לא לנסות להיחלץ בכוח, כל אלה רק יחישו את טביעתי.  הדרך היא בהתמסרות. בויתור על השליטה. בנכונות לתת את עצמי למהלך הדברים, להתמסר למערבולת, לאויר הלוקח אותי בקפיצה מן המצוק – הרי רק משם אפשר באמת לעוף. רק משם אפשר להפלט אל מרחב חדש של קיום וזהות. רק כשאתן לעצמי לוותר על הבלמים, המעצורים, אשמת האחרים, הפחדים – ואאפשר לעצמי...

זוהי המובילות. וברגע שעשיתי זאת – אני מחויבת לכוחות והעוצמות האדירות האלה שגיליתי בעצמי. אני מחויבת אל הכוח העצום הזה אשר נגלה לי בתוכי.

אין לנו שום יכולת לנבא כרגע את העוצמות, ההיקפים, סוגי השינוי והכיוונים שלו אבל הכל יקרה כפי שאתם תרצו באמת שיקרה. בכך תהיו אתם בוראי ובוראות המציאות של עצמכם.