יצירת מציאות חדשה בחיים - האם רק במצב של סבל וכאב???                אביטל אהרוני

לפני שלוש וחצי שנים ריסקתי את הקרסול. עד אז חשבתי שאני עמידה, חזקה, בעלת כוחות אינסופיים לעשות ולחולל כל מה שאני רוצה ומאמינה בו. באחד הבקרים מלאי הרוגז, הריצה, ההתרוצצות, חוסר הזמן והמתח, נפלתי בריצה לטלפון וריסקתי את הקרסול. בתוך הכאבים האיומים שהיו לי, ששה שבועות עם הרגל למעלה בלי יכולת לזוז, אמרו לי כמה אנשים טובים שיש כאן שיעור חשוב מאוד בשבילי וכדאי לי לראות מה אני מרוויחה מן ההתנסות הזו.

בכיתי בשבועות האלה כמו שלא בכיתי בחיי וכאבתי כמו שמעולם לא כאבתי וכאילו לא די, בשבוע החמישי לתקופת ההחלמה הממושכת וחסרת האונים הזו, נפצע בני בצבא ואני עם כסא הגלגלים והקביים נסעתי לשבת לידו בהדסה בירושליים.

כשהחלמתי, התייחסתי אל השיעור הזה כאל אחד הדברים החשובים והטובים ביותר שקרו לי בחיים. הבנתי שקיבלתי הזדמנות חסרת תקדים לראות דברים שאם לא הייתי נפצעת ונכנסת למצב כל כך קיצוני של חוסר אונים, לא הייתי לומדת אותם.

הבנתי שיש בעולם וביקום סדר מסוים שנשגב מבינתי ומיכולותי המוגבלות לקלוט אותו. למרות הרקע החילוני לחלוטין שבתוכו גדלתי, התחלתי להכיר בכך שהעולם או החיים או היקום מביאים אלי ואל האנשים שסביבי התנסויות שחלקן נתפסות כטובות ובונות וחלקן נתפסות אצלנו כהרות אסון או הרסניות, אבל כולן הן התנסויות שמזומנות לנו על ידי החיים שלנו.

נכנסתי לתהליכים של גילוי והתבוננות פנימית. הבנתי שאת ההתנסויות שאני חווה ועוברת אני מביאה אל חיי על מנת ללמוד את עצמי בדרך שלא למדתי ולא הכרתי עד כה.

קלטתי שהפרשנות שאני נותנת לאירועי חיי, היא זו שיוצרת את המחשבות השיפוטיות שלי לגבי טוב ורע. אין כאן בעצם טוב ורע. לשבור רגל ולשכב ששה שבועות עם כאבי תופת זה לא טוב או רע, זה פשוט זה. והשיעורים הנלמדים בעקבות זה יכולים להיות בכיוון של: איזה אסון קרה לי, איך לא נזהרתי, מגיע לי אני לא שומרת על עצמי ועוד..." או הם יכולים להיות: איזה מזל שמה שלא נתתי לעצמי בכל זאת נתתי לעצמי, מה שלא העזתי לתת כמו מנוחה ושכיבה מוחלטת לתקופה מסויימת, הגוף שלי פשוט לקח לעצמו.  ראיתי שאת אותו האירוע ניתן לראות כמו אסון או כמו התגלות והבנה חדשה.  אני כותבת ומספרת את כל זה לא כדי לשכנע מישהו במשהו אלא כי יש לי התלבטות – האם הייתי יכולה להתחיל את הדרך החדשה שאני הולכת בה היום אלמלא הכאב, הסבל, הבכי, חוסר האונים, תחושת התלות וההתגלות המדהימה שהייתה לי ושהמשמעות שלה הייתה שאין לי שום יכולת לנהל את חיי מן המקום הרגיל, השגור והמוכר. במקום שבו נדמה היה לי שאני יודעת את הדרך, הכל התרסק. במקום שבו נדמה היה לי שיש לי מרשם בדוק איך להימנע מאסונות ולנווט את הספינה שלי בבטחה, שם הכל התמוטט.

והיום, כשאני כבר יודעת קצת יותר מתי אני מגיעה לקצה גבול היכולת שלי, כשאני מבינה יותר טוב מתי אני כבר לא יכולה ומהם הקצוות שלי, אני שואלת את עצמי האם ניתן להתחיל לחשוב את המחשבה החדשה, להכיר את עצמי מן המקום החדש של מי שאני, לפגוש את החלקים הפחות מוכרים לי (גם אלה שנראים לי רעים וקשים לידיעה כי אני, כמו כולנו, כל הזמן שופטת את עצמי ואת האחרים) מבלי לעבור תהליך כל כך קשה של התבקעות מתוך הקליפות והשריונות, מבלי לעבור סבל וכאב כל כך גדולים. האם ניתן מהמקום שכל אחת ואחד נמצאים בו, להכיר בכך שיכולה להיות דרך אחרת, שונה מכל המוכר והידוע, דרך שבאמצעותה אוכל להכיר את עצמי ואת כל הדברים המופיעים בחיי בצורה חדשה. להבין שכל מה שבא אל החיים שלי הוא היצירה העצמית שלי, יצירה שאני מביאה אל חיי כדי להכיר את עצמי טוב יותר, ממקום עמוק יותר ולעשות את כל זה בלי סבל וכאב.

האם אני יכולה לראות את הימצאותי בכיתה, בין תלמידים קשים, באווירה קשה לעתים, במתח, באלימות, בלכלוך, ברעש, כמשהו שאני מזמנת לעצמי בתור למידה. האם היחסים שלי עם מורים שלא משקיעים כמוני, עם הורים שלא מקדישים לילדים שלהם את תשומת הלב שאני מאמינה שצריך להקדיש, הם מראות של מי שאני ואני מזמנת אותם אל עצמי כדי להכיר חלקים ממני?

מפגש האימון הזה, כשכל מה שיש זה אני והלמידה שלי, כשכל מה שאני רוצה להזמין אותנו לעשות הוא ללמוד את עצמנו דרך המפגש המשותף, זו סיטואציה מוזרה, קשה, מאתגרת ובהרבה מובנים מביכה ולא נוחה. ובכל זאת, זה כל מה שיש לי לתת כרגע. אין לי שיטה, אין לי דרך או כלים להעניק לכן, יש לי רק אמירה אחת שנשענת על הדיון הקודם שלנו בחוק המראות. זוהי אמירה שאני לומדת אותה רגע אחרי רגע לא כמו ללמוד ולדעת  חומר לימודי ולהבחן עליו  אלא למידה שהולכת ונוצרת בכל רגע נתון. למידה שלא גומרים ללמוד אותה. הלמידה שאומרת שכולנו – כל בני האדם והטבע שסביבנו, והעולם שבתוכו אנו חיות, והאוהבים והאויבים – כולנו אחד. כולנו גוף אחד ענק שפועם עם לב אחד והרבה הרבה אצבעות וידיים ורגליים אבל שכולם מחוברים לגוף אחד. וכל דבר שקורה בחוץ, הוא השתקפות של מה שקורה בפנים. וכל דבר שקורה לזולת, הוא השתקפות של מה שקורה לי ולהיפך. כל דבר שקורה לי  ואצלי, משתקף אצל זולתי.

זהו רעיון שלא בכל רגע אני מבינה ויכולה להרגיש אותו. לכן אני זקוקה לאימון. אני זקוקה לתזכורת הזו, שכל מה שסביבי אלו הן למידות שאני מזמנת לעצמי. אם לא היה את זה בתוכי, לא הייתי יכולה לזהות את זה באחרים שסביבי.

אבל השאלה שאני מביאה כאן לדיון ולבירור ואין לי תשובה עליה בכלל, היא האם אנחנו יכולות להיכנס ולהעמיק בדרך החשיבה והחיים הזו בלי שנחווה סבל וכאב וקשיים שאין לנו הסבר הגיוני עבורם או שניתן פשוט מתוך הבנה ורצון ללמוד את עצמי, להתחיל ללכת את הדרך הזו.

מזמינה אותנו לבדוק את השאלות של הסבל, הכאב והפחד בחיים שלנו והדרך שבה אנחנו "מטפלות/ים" בהם. מזמינה אותנו לבדוק ולהתאמן על האפשרות לחיות עם הכאב, הסבל והפחד ממקום חדש. מקום של אפשרות לראות באמצעותם את עצמי מתחת לשכבות עמוקות יותר של מה שהתרגלתי לראות כ"אני".