אדמה במדבר

אביטל אהרוני

 

בכל בוקר בדרכי לעבודה, נפרשים לפני נופי ההר והמדבר, חשופים, פתוחים, נרחבים, מנומרי עננים, מכוסי ערפילים, ורדרדים בשמש הזריחה. האדמה שוכבת לה שקטה ושלווה, לחלוטין לא מודעת למריבות, הכעסים, הפחדים ויצר הקניין והשליטה שהיא מעוררת בליבנו – בני התמותה. היא הייתה כאן תמיד ותמיד תהיה, מנוכרת לחלוטין לרצונותינו ומאוויינו. כמאז ומעולם, תמשיך ותעניק מטובה, תנביט את זרעיה, תאצור את סודותיה, תשקוט או תרעד ותבוז במעמקיה לעוברי האורח החמדניים וצרי המוחין המשוכנעים בעליונותם עליה ומקיזים את דמם לתוכה באשליה שניתן לשלוט בה, לרכוש אותה, לבעול אותה ולהשתלט על מרחביה.

האדמה – הרי כבר בתנ"ך כתוב שממנה באנו ואליה נשוב. אנחנו עוד אחד מחומריה הרבים – המוצקים, הנוזליים והמתאדים. בשל היותנו בני תודעה ודעה, אנו אוחזים באשליה שיש בכוחנו לנהל אותה ואת  כוחות הטבע.

בנינו לנו מבצרי בטון וזכוכית, שתלנו בהם משפרי אוויר המנתקים אותנו מן המרחבים הפתוחים ומעניקים לנו אשליה כוזבת של ביטחון והגנה.

האמת, כשהאדמה קצה בפשעינו כלפיה, היא מנערת ומתנערת מאיתנו ובולעת אל תוכה את כל חזונותינו ההזויים, את מגדלי הפאר והשפע. אז היא חושפת את פניה הקשות והסוערות – לא עוד שלווה, מקבלת ומחבקת. ואנו משתאים ומתפלאים לנוכח הסערה החבויה במעמקיה.

בבסיס הפעילות האמנותית שאנו מקיימים ב"מראה במדבר – ערד" אנו מנסים להתחבר אל האדמה, להכיר את ההיבטים המכילים הקיימים בה, להתחבר אל מהותה הנותנת חיים, להכיר את המגע שלה, את הדהוד מדרך רגלנו היחפה, את פירורי הפוריות אחרי גשם במדבר.

והמדבר – מעניק לנו בשפע את מראות יפי האדמה...

ואנו בני התמותה, נכיר את מרחביה ופניה הרבים ונרכין ראש...