מצלמית האישה הפורייה בתל העתיקות ועד לחנות הבגדים בקניון

 

אביטל אהרוני

 

כבר שנים שאני מפסלת נשים גדולות, שופעות, מלאות איברים, עתירות מימדים ומוצאת אותן יפות, מרגשות, מפעימות. אני רואה אותן נולדות מתחת לידי ומעצימה את חמוקיהן השופעים, את קפלי הבשר וחביוני החיים המפכים מתוכן.

 

כבר שנים שאני אוחזת בדעה שלמדתי לקבל את עצמי ואת גופי, שאין לי טענות אליו, שאני שמחה איתו כפי שהוא.

אני לא מבקרת אותו, מקבלת אותו בהשלמה, מכירה בגודלו ובממדיו ומברכת עליהם.

כבר שנים שאני מפסלת את עצמי, לאחר שבניתי שכפולי גבס בגודל מלא של גופי העתיר ואני משתכפלת פעם אחר פעם ומשתאה לנוכח יפי השפע הניבט אלי מן השכפולים של עצמי ומברכת על השפע שבלעדיו, מה היה לי לשים שם בתור גוף של אישה?

 

בשנים האחרונות התחלתי גם לפסל צלמיות של נשים, להבליט את סמלי הפריון שבהן, להדגיש את אזורי הבטן והשדיים, ליצור את היופי הנשי החדש, יופי של שפע, של גוף מלא, של חזה שופע ובטן נדיבה.

וכל זה היה טוב ויפה, כל עוד לא קניתי בגדים, לא הסתכלתי יותר מדי במראה וחייתי לי שלווה ומאושרת בתוך אריזה שנראתה לי די סימפטית בסך הכל.

אתמול, באקט חסר תקדים, החלטתי שמספיק ללבוש את בלויי הסחבות העתיקים, שכבר הוספתי להם טלאים אמנותיים, רקמות על החורים, תוספות של חצאית קטנה לחולצה קצרה מדי ועוד שפע של המצאות ורעיונות חדשים ומקוריים שהפכו את בגדי מענינים ומיוחדים עבורי בכל פעם מחדש, ו... יצאתי אל הקניון.

כמובן שכל המבצעים וההוזלות בחנויות הרגילות שכל החנות ב – 40 ₪ או יותר נכון 39.99,  לי אין מה לחפש בהן כי כולן מיועדות או לאנורקסיות או לנערות או לנשים אכולות סבל וסיגוף בניסיון נואש לשמור על גזרה של גיל 12 או לכולן ביחד.

בכבוד וגאווה מצאתי לי את אחד המותגים לנשים גדולות ועתירות גוף. פסעתי פנימה ונפלתי כפרי בשל לידיה של מוכרת עמלנית חסרת מנוח. תוך שתי דקות מצאתי את עצמי בתא ההלבשה, מתפשטת ומתלבשת, מתלבשת ומתפשטת, יוצאת אל הראי, מביטה, רואה את שקע התחתונים על ירכי, חוזרת ומתפשטת, יוצאת שנית עם חולצה "מדהימה" לדברי המוכרת, רואה את החזה הגדול, ומתפשטת, וכך פנימה והחוצה, לבושה ועירומה, אני יוצאת וחוזרת ועל פני מבט של דחייה ובוז כלפי עצמי. ערימת הבגדים שכבר הורדתי הלכה והתרוממה וקברה תחתיה חצי חנות. המוכרת, מצויידת בעזרת חברה כבדת גוף, שנראיתי לידה כגמדה, הכבירה במילות שבח על גזרתי המדהימה, על העובדה שאני בכלל לא שמנה, שיש לי גוף נפלא, שאם הייתי עומדת שם חמש דקות והייתי רואה את הנשים שבאות בשערי חנותה, הייתי מסכימה איתה בכל פה.

ואני... בלי משים, ללא שליטה, ללא שום אהבה עצמית ושום לקח משנים של פיסול נשים גדולות ושמנות, מביטה על עצמי במראה וכואבת את מראה גופי המלא והדשן.

בסופו של דבר, תוך שאני מזיעה כולי מרוב מאמץ הפשיטה והלבישה, אני כבר לא יכולה לצאת בידיים ריקות ואני לוקחת כמה פריטים, אם כדי לרצות את המוכרת החרוצה ואם פשוט כי אני חייבת זאת לעצמי.

ובדרך הביתה אני שואלת את עצמי מה קרה לי שם, מה אני רואה בעיניים הפנימיות שלי שכל כך שונה ממה שאני רואה במראה הבלתי מזויינת של חנות הבגדים?

האם אלה הן הבובות בחלונות הראווה שמעולם לא ראיתי אצלן את קפל הבשר שמתחת לחזה, את הטייר שנקרא בצרפתית ידיות האהבה, את הסימנים שמשאיר הגומי של התחתונים על הירך או גומי החזיה על הגב.

למה אף פעם לא ראיתי דוגמנית שלובשת את הבגדים האלה שמזמינים אותי לרכוש בחנות, כשהיא נראית כמוני.

הרי גם כשמציגים נשים כביכול גדולות שלובשות את הבגדים האלה, הן ממשיכות להיות לא יותר ממידה 44.

ומה קרה לנו הנשים שממשיכות לראות יופי בדקיקות רזונית בלוטת עצמות ומעוררת פלצות.

ומהו בעצם יופי נשי? מתי נאמר על אישה שהיא יפה? האם זה כשהיא תיראה כמו בר רפאלי או שזאת סתם קוריוז של מה שקרוי יופי שהוא בעצם עקר. האם יש נשיות יפה גם במלאות והשפיעה הגופנית? למה אנחנו לא זוכות לראות את היופי הזה ולהשתאות ממנו. למה, אחרי כל כך הרבה שנים של מודעות, עדיין אני וכמעט כולנו ממשיכות לרדת על עצמנו ועל גופנו שנברא למלאות, שפע, נתינה ורוך?