אמא אדמה והצופית                               כתבה: אביטל אהרוני

אמא אדמה שכבה על רצפת המוזיאון. רק לפני כמה חודשים יצרו אותה. בשביל ליצור אותה שפכו עליה המון מיים, אולי כמה דליים, אחר כך הידקו, ולחצו, ומחצו אותה. יצרו ממנה צורה של אישה. זה לא היה נעים לאמא אדמה כי היא לא אישה, היא אמא. ואמא יכולה להיות בכל מיני צורות: לפעמים עמוקה ולפעמים שטוחה, לפעמים שקועה ולפעמים בולטת, לפעמים שקטה ולפעמים סוערת. אבל כאן, במוזיאון, עשו לאמא, צורה של אישה. עם בטן ושמלה וצוואר וראש אבל היא לא בדיוק כמו אמא כי היא כל כך מהודקת ולחוצה שכלום לא צומח בה, לא יוצאים מהבטן שלה תינוקות – אין בה זרעים שיצמיחו פרחים ופירות, אין בה תולעים קטנות שיעשו בה מחילות ויחדירו לתוכה אויר ובזמן האחרון גם אף אחד לא משקה אותה. אולי נשאר בה איזה זרע קטן שמחכה לקצת מיים כדי לנבוט אבל בלי מיים הוא בטוח לא ינבוט, ופה, בתוך המוזיאון, אין מיים כי יש תקרה ודרך התקרה לא יכול לרדת עליה גשם ואפילו הטל של הלילה לא מצליח להכנס ולהרטיב אותה. וכך, היא שוכבת לה בשקט, עצובה, מחכה...

למה היא מחכה? מה יכול לקרות לה? יכול להיות שמישהו יבוא אליה, שמישהו יבקר אותה, שמישהו פתאום ישב עליה או יתכרבל בתוכה כמו ילד קטן על הברכיים של אמא שלו?

יום אחד, בשעת הצהריים, כשבחוץ השמש זרחה וחיממה קצת יותר מדי, כמו בקיץ בערד, נכנסה צופית קטנה והתחילה להתעופף במוזיאון מעל לאמא אדמה. צופית יפה כזאת, שחורה כחולה, שהנוצות שלה מבריקות בשמש ומחליפות צבעים בין שחור לכחול, לירוק וזהב. היא לא ידעה איך לצאת, היא לא הבינה שהיא נכנסה למקום שכל מה שנראה בו כמו שמיים, שאפשר לעוף אליהם, זה בעצם חלונות עם זכוכיות שקופות שרואים דרכם את השמיים אבל אי אפשר להגיע אליהם כי הם סגורים וכל פעם שהיא ממריאה או מעופפת אל השמיים האלה, היא נתקלת בזכוכית ונופלת חזרה על הרצפה. אמא אדמה שכבה לה והסתכלה על הצופית הקטנה והתפללה בשקט: "צופית קטנה, בואי אלי, בואי נוחי אצלי ועלי, אני אחבק אותך ואוהב אותך. לך יהיה מקום מנוחה ולי תהיה תינוקת קטנה לחבק ולעטוף". והצופית – מנסה ומנסה, בכל פעם מתרוממת, פורשת כנפיים, מתעופפת ומתנפלת על הזכוכית הסגורה ולא שמה לב בכלל לאמא אדמה ששוכבת על הרצפה מתחתיה. ואמא, כמו כל האימהות, רואה את הציפור הקטנה מתאמצת ומתאמצת וחושבת לה –"בסוף היא תבין, בסוף היא תחזור אלי, כמו כל היצורים החיים, שבסוף חוזרים אל אמא אדמה ואז היא יכולה לעטוף אותם ולהגן עליהם בתוכה. אני פשוט אחכה והיא בסוף תבוא", כך חשבה לה בחכמה שיש רק לאימהות סבלניות של ילדים שובבים.

ואז, בפעם האחרונה, כשכבר לא היה לה כוח, כשכבר הייתה כל כך עייפה, כשהגרון שלה כבר היה יבש והיא כל כך צמאה למיים, ופערה את מקורה הקטן מנסה לשאוף אוויר, בפעם הזו היא התרוממה, התנגשה בזכוכית, קיבלה מכה חזקה, חזקה בראש ונפלה למטה.

אבל הפעם, לא על הרצפה היא נפלה אלא על אמא אדמה. ואמא, שחיכתה לה, הכינה את עצמה עם גומה קטנה, בין כתף לצוואר, והציפור הקטנה נחתה ונחה אצלה.

דמעות של שמחה שקטות וחמות החלו לרדת על לחיה של אמא אדמה. והצופית הקטנה – כל כך טוב, קריר ונעים היה לה אצל אמא אדמה, שהיא נשארה שם עד היום הזה.