אופק ערד שלי

אביטל אהרוני

לפני ארבע שנים, יצרתי עבודה שנקראה "שיר פסיעות מדבר". העבודה עשויה מחתיכות חרס שונות בגודלן וצורתן, עליהן חרוצים נקיקים וערוצים, על כל אחת מהן מוטבעת כף רגל ועל כל כף רגל טבועה מילה. העבודה מדמה מודל של פרקטל בו השלם נמצא בכל אחד מן החלקים. כל חתיכת חרס הינה הקטנה של הנוף, מעין גבעה, עליה ניכרים סימני האבנים והסלעים, עליהן מוטבעת כף רגלו של ההולך ועליה המילה. כל המילים נוגעות בחוויית המדבר וההולך בו. מצורף סדר המילים:

 

אדמה/ שמש/ שמיים/ אופק

רוח/ רווח/ מרחב/ אופק

חום/ חום/ חם/ אופק

מרחב/ רחב/ פתוח/ אופק

אור/ אוויר/ עביר/ אופק

לבד/ בדד/ אחד/ אופק

כחול/ אבק/ שקוף/ אופק

חול/ עלעול/ מחול/ אופק

אדמה/ דם/ אדם/ אופק

 

והיום, ארבע שנים אחרי... אני שותפה להקמת קבוצת "אופק ערד" וחושבת לי מהי משמעות המילה אופק. ראשית – אופקים פתוחים. אדם בעל אופקים רחבים ופתוחים הוא אדם נאור, ליברלי, הומאני, כזה שמוכן לראות ולהיראות למרחוק, שמוכן להכניס אל מוחו וחייו רעיונות חדשים, מקוריים, בלתי שגרתיים, כזה שלא נבהל כשהוא רואה לידו ברחוב אדם שנראה אחרת, שמנקד את הנוף החזותי בצבעים אחרים, בלבוש אחר, בשפה אחרת, במראה אחר. אדם שהחיים בשבילו הם אופקים פתוחים, חסרי גבולות, כשם שלאופק אין גבולות וככל שנתקדם לעברו, כך ילך ויפתח בפנינו וירחיב גבולותיו בפנינו. זוהי המשמעות של אופק וזו המשמעות של רוחב אופקים בעיני.

כשאלון ואני הקמנו את "מראה במדבר" היה לי חלום/ חזון – שערד תהפוך להיות עיר מרכזית מבחינה תרבותית ואמנותית. לא עוד עיר דרומית שכוחת אל שכל אדם חדש המגיע אליה גורם לתושבים לסובב את ראשם אחריו ולתהות "מה הוא עושה כאן?" להיפך – עיר רחבת אופקים, המקיימת שיח תרבותי וחברתי, פתוחה, רחבת ידיים, רחבת לב ונשמה. עיר המקבלת באהבה את מבקריה ואורחיה ומשמשת מודל ודגם לכל הארץ ביכולתה להכיל בתוכה את השונויות והמורכבויות הרבות.

אופקיה הפתוחים של ערד הינם הלכה למעשה וכל היוצא מדלת אמותיו יצפה בהם וירחב ליבו. האופקים הפתוחים מתבטאים גם בדמויות כהות העור והשיער המקורזל הפוסעות למולי במרכז המסחרי וגם באלה שמדברים בערבית וגם באלה שמדברים רוסית. ככל שהאופקים פתוחים יותר, והמגוון גדול יותר, אני מרגישה שאני נהיית יותר... מעצם יכולתי להכיל אותם בתוכי ולהפוך להרבה יותר ממה שהייתי... 

 

בשנתיים האחרונות מתחילה מגמה של דיבור גס ומכוער שמזכיר לי דיבורים ממקומות אחרים. באתי לכאן אל הפתוח והמרחב ואני פוגשת כאן את הדברים שמהם ברחו הורי מאירופה.

הורי הם ניצולי רכבת קסטנר וברחו בעור שיניהם מהונגריה בשנת 1944. חדשיים לפני הבריחה, ירדו למחתרת כי שערם המתולתל הסגיר את זהותם היהודית. אבי, שניסה להחליק את תלתליו המקורזלים היה חופף את ראשו ומשאיר את הסבון ללא שטיפה כדי  להדביק את התלתלים, וכך אולי יסווה את יהדותו.

והיום, בערד החופשית, בעלת האופקים הפתוחים, המאוכלסת ברוב יהודי גאה, שלא בורח משום שליט וחושף את תלתליו הגאים לכל עין, היום אנחנו הם הרודפים. אנחנו הם אלה שמקיאים מתוכנו את השונים מאיתנו.

אני חשה בושה עמוקה. אני שומעת אנשים מדברים על הפליטים הסודנים או על השכנים הבדואים במילים שממלאות אותי בושה בעצם העובדה ששמעתי אותן נאמרות.

אני קוראת את דברי ה"מנהיגים" המנסים לשכנע אותי להצביע בשבילם ומתמלאת חלחלה. אני מבוהלת מן הכוח שהם רוצים להפגין ומן הליברליות המעושה, מאלה שרק עושים ומאלה שרק מדברים.

מנהיגים יקרים – הנמיכו קומה וחשבו מה אתם מוכנים לעשות למען העיר הזו, למען תושביה הרבים והשונים. אל תחשבו על הכוח שתחזיקו בידכם. עם כוח אי אפשר ליצור דברים של יופי, אהבה ואנושיות. הישמרו מלהצטרף לקבוצה אחת על מנת לצבור כוח ובכך לדרוס את הקבוצות האחרות. העיר הזו היא פסיפס עשיר וצבעוני של זהויות ושונויות ואופיים וסוגי אנשים ושפות ותרבויות. זהו יופייה וזוהי חולשתה. בשביל להיות ראש עיר של המורכבות הזו, אתם צריכים לגייס הרבה תבונה, חוכמה ואנושיות. את כלי השלטון האלה אף אחד מכם לא הניף וחבל... עדיין לא מאוחר.

ואל תשכחו להרים מבט ולהביט אל האופק של ערד. שם מצויים כל היופי, האהבה והאנושיות. שווה לשאוב משם את ההשראה.